המוזיאון מתארח בפסטיבל הקריקטורה הבינלאומי ה27' בסן ג'וסט לה-מרטל כתבה: גלית גאון "טיסת לילה, עיכוב. גלית עוז ואני טרוטות עיניים סוחבות 250 קטלוגים בטיסה לפריז. כדי להגיע לרגע הזה, צריכים לחזור לחודש יוני האחרון, Cartooning for Peace מגיע לישראל, איתו 13 קריקטוריסטים בכירים וראש העיר סן ג'וסט לה מרטל St-Just-Le-Martel, ברגע של שקט הוא פונה אלינו ומזמין אותנו להתארח בפסטיבל הקרוב, בתחילת אוקטובר 2008, "להציג תערוכה כמובן, 60 שנה לישראל". ארבעה חודשים אחר כך עם 36 קילו של קטלוגים, אנחנו נוחתות בפריז, חמש בבוקר. בפעם הראשונה המוזיאון שולח תערוכה לפסטיבל בינלאומי. אנחנו מאוד מתרגשות ויש לנו יום שלם בפריז לתפוס שבבים של מוזיאונים ותערוכות, גלריות ופגישות עבודה לקראת עונת התערוכות 2009-2010. יום חמישי, שתיים בצהריים. אנחנו יורדות מהמטרו לכיוון תחנת הרכבת, כמו שכתוב במייל שקיבלנו, וכבר אז, הוא נראה מיועד ליודעי סוד. "רציף חמש, כרגיל" כתוב במייל, בטח כרגיל .. אנחנו מביטות סביב לחפש אנשים שדומים לקריקטוריסטים, כאלה עם ניירות ולוק מתאים, אם נמצא כאלה נדע איך להגיע לרציף הנכון. הופס, הנה קבוצה של תורכים, אחד נראה ממש מתאים לתאור – זקן קטנטן, כובע קסקט שחור מוטה ועיניים טובות. עוד קומה, שמאלה ובבת אחת, כמו בסרט של הארי פוטר, אנחנו מגיעות, עשרות קריקטוריסטים מתחבקים, נפגשים וביניהם אנחנו מזהות את מישל קישקה מנופף אלינו בחיוך. "בונז'ור.. הבאתן סנדויץ' לדרך? יש לנו שלוש שעות של נסיעה ברכבת" הוא מסביר לנו מעכשיו ועד סוף המסע 'מה עומד לקרות'. לפנות ערב אנחנו מגיעים, כפר קטן, קריקטורות תלויות בכל פינה, על בית העירייה, על בית הספר, שדרה של שלטים לאורך הרחוב.. והופס, הכפר מסתיים. במרכז, אוהל עצום לבן, ולצידו עוד אחד קטן יותר. חמישים קריקטוריסטים עייפים יורדים מהאוטובוס, מערימים מזוודות בקצה אוהל ה"חדר אוכל" שכבר מוכן לארוחת הערב, ואז כבמטה קסם, הם מתעוררים נפגשים, שותים יין, מתחבקים, סוגרים פערים של שנה בנפרד. כולם מקשקשים בצרפתית. אנחנו מוצאות את ליזה דונלי, קריקטוריסטית מופלאה שמציירת לניו יורקר, יחד עם בעלה גם הוא קריקטריסט, ומחפשים יחד כל אחד את המשפחה המאמצת שלו ליומיים הקרובים. כן, קצת מביך, הכפר בן 2300 אנשים, יישוב קטנטן, עם מסורת ארוכה בת 27 שנים של פסטיבל קריקטורות בינלאומי, אין בו מלון, אבל יש מאפיה קטנטונת שפותחת בבוקר כדי למכור קצת קרואסונים, כנסייה עתיקה [יפיפיה] מהמאה ה-12, בית מרקחת עם אספירין, בית ספר לילדי הכפר ודואר. כך שבימי הפסטיבל שנמשך שבוע (כולל שני סופי שבוע) מארחים התושבים את הקריקטוריסטים שמגיעים – כ-120 בכל סופשבוע, לינה + ארוחת בוקר. ארוחת הערב סוערת, תזמורת מנגנת על הבמה, ילדים מתרוצצים, הנוער מחלק מגשים עם אוכל, ההורים במטבח שהקימו לטובת האירוע וכולם – אורחים ומארחים 500 איש מתכנסים לאכול יחד. אבל אז מתגלה הקסם האמיתי של הארוחות האלה, על הבמה עולה אחד הספונסים של הפסטיבל – מגדל חזירים מזן מיוחד - שחורי ישבן ומבקש מהקריקטוריסטים להשתתף בתחרות שהנושא שלה הוא כמובן – החזירים המיוחדים. "הזוכה – יקבל חזרזיר וכולנו נתכבד בקוקטיל ביום ראשון בצהרים" כולם ניגשים לצייר , זאת אומרת כל אחד מזיז קצת את הצלחת ומתחיל לצייר על המפה, על ניירות, על מה שאפשר. בסוף הארוחה, החזיר הוא "חדשות ישנות" הרבה יין ובדיחות פוליטיות מקבלות תיעוד על המפה. היום למחרת עובר באוהל התערוכות, מאות קריקטורות, פוליטיות, אישיות, מצחיקות ועצובות. תערוכה נהדרת על צנזורה וחנות ספרי קריקטורה מפתה במיוחד. אבל הכי חשוב, זה המפגש האישי, האנושי עם האנשים שיש להם חופש מצד אחד והרבה אחריות מצד שני להביע את מה שרבים מאיתנו (בעולם) חושבים ואין לנו דרך לבטא. בין לבין, נערך פאנל בהשתתפות מישל, ג'ראר וליזה דונלי בו הציגו את Cartooning For Peace, ואת המפגש האחרון בארץ. ז'ראר החמיא למפגש שהיה במוזיאון ותיאר אותו כאירוע נפלא ומרגש, קיבלנו מחמאות על המוזיאון. הוענקו פרסים – למשל זוכה תחרות החזרזיר בעל הישבן השחור [הקריקטורה של מישל הגיעה לגמר – כבוד] קריקטוריסט איטלקי פוליטי שזכה בכבוד לחבוש כובע וגלימה למשך היום. וכמובן, הרמת הכוסית המסורתית בביתו של הכומר. שם גילינו כי אין מעצור בפני העפרון... נפגשנו שוב ושוב סביב שולחן האוכל, בכל פעם מול מישהו חדש, כותבת ספרים על פטריות שמפניון, ליטורגף (מהאחרונים שעובדים), וכמובן, יוצרים.. חילקנו את כל הקטלוגים, קיבלנו ספרים למוזיאון, סיכמנו להביא תערוכה מרתקת על צנזורה והכי חשוב, חולון וסן ג'וסט מתחילות תהליך של "ערים תאומות". את הדרך בחזרה עשינו עם פחות קילוגרמים של ספרים, אבל עם המון מחשבות על רוחב הלב, והנינוחות שהיו באירוע, הרבה יין שמחה, ציורים ושיחות אמיתיות של יוצרים שיכלו לשבת אחד עם השני במקום לשבת בדוכנים ולמכור ספרים. משהו בישירות של המפגשים הכנות, לצד ההתגייסות של כל אנשי הכפר, כמבשלים, מנקים, מגישים, אוספים ומארחים כובש את הלב. התחלה נפלאה לשנה החדשה" אתר פסטיבל סן ג'וסט לה מרטל